רגעים של חיבור: תיעוד של שעה ביער הצפוני

היה זה עוד יום חורפי של חודש דצמבר במקום בו דודי גר.

בשעת אחה"צ, בזמן שאני מתכנן בסלון ביתו את המסע שלי בחודשים הקרובים, עולה בי צורך לצאת שוב לחלקת היער בה אני מטייל עם הכלבה של דודי כמעט כל יום בשבועיים האחרונים. אך הפעם, לצאת לבדי.

בדיוק כשהצורך הזה עולה, שליח הדואר מגיע ומשאיר מעטפה מחוץ לדלת. אלו המפות של האזור בו אטייל. "השעה כבר ארבע אחה"צ, אולי אוותר על ההליכה ליער ואתחיל לעבור על המפות?", עולה בראשי המחשבה.

המוח מתחיל לחשב מסלולים ולבסוף אני מחליט לצאת. ממילא אני מבלה את רוב היום בבית ולא יזיק ללכת לשם לחפש הרפתקה...

אני לובש את הסוודר הירוק, חובש את הכובע האפור ואומר לאשתו של דודי לאן אני הולך.

פותח את הדלת.

אחחח.... אויר צלול וקר... פתיתי שלג קטנטנים יורדים בתפזורת.

הדרך לחלקת היער עוברת דרך כמה בלוקים של בתים פרטיים ורוב השטח הוא פתוח. למרות שהטמפרטורה היא אפס מעלות, הרוח הקלילה הצנינה את האוויר בעוד כמה מעלות....

אני מגיע לשביל הראשי של הפארק בו חלקת היער נמצאת. אני כבר מכיר את האזור הזה פחות או יותר, כי צעדתי בו מספר פעמים. כבר יצא לי לפגוש בו ציפורים שונות, סנאים שונים ומשפחה של איילים.

לפתע, אני מבחין ברכב שעומד על השביל בדיוק מול הכניסה לחלקת היער. אני זר במקום ועולה בי מחשבה האם כדאי לי להיכנס או לא. איך זה ייתפס בעיני מי שבתוך הרכב, שאדם נכנס ליער כשמתחיל להחשיך?

אני ממשיך להתקדם לעבר הכניסה לשביל, תוך שאני מדמה עצמי לאדם רגיל שצועד ומטייל בפארק. אני נכנס לתוך חלקת היער הסבוכה דרך השביל הצר וממשיך לצעוד באותו מקצב בעודי יורד לעבר ערוץ הנחל.

היער שבר את האפקט של הרוח וחמים יותר בתוכו, אם אפשר לקרוא לזה חום...

פתאום אני שומע פכפוך חזק בערוץ ואני מזהה נקבת אייל לבן-זנב קופצת מהנחל לעבר הגדה השנייה!

היא זיהתה צליל מאיים בזמן שחצתה את הנחל. מעניין מי גרם לאותו צליל?!

ציוץ התראה של ציפור לא מוכרת נשמע מעלי, על אחת מצמרות האלונים הערומות מעלים. מעניין על מי היא מתריעה לכל יושבי היער?!

בעודי ממשיך לצעוד בשביל האיילים המקביל למורד הנחל, אני מביט מדי פעם מעלה, אל הכניסה לחלקה, בוחן האם קו הראייה ביני לבין הרכב נעלם.

בשלב מסוים, אינני מבחין יותר ברכב. אני מוריד את מקצב ההליכה ועובר לפסיעה איטית, המאפשרת לי להתמזג בסביבה טוב יותר ולשים יותר לב לפרטים.

השמיים מתחילים לקבל גוון עמוק יותר כשתאורת השמש פוחתת עוד ועוד.

אני מבחין בסנאים שחורים מקפצים להם על האדמה המכוסה בשכבה עבה של עלי אלון ועלי מייפל ועולה בראשי הדמיון לצליל שהשחרורים משמיעים שעה שהם נוברים בין עלי האלון בארץ.

לפתע, בעודי פוסע בשביל, אני מזהה מולי בע"ח אפור בגודל של סנאי החוצה במהירות את השביל ומתקדם לעבר הסבך. משהו בו מוזר...

"זה לא סנאי, כשהוא קיפץ תחתית הזנב שלו הייתה לבנה! ולמרות שהוא התקדם מהר מכפי שעיני יכלו לקלוט, התנועה שלו לא הייתה מתאימה לתנועה של סנאי... לפחות לא לפי מה שאני מכיר מהשבועיים האחרונים", חשבתי לעצמי.

אני מאתר אותו מהמקום בו אני עומד ואכן, זה לא סנאי, זו ארנבת! אני מנסה להתגנב לעברה כדי לזהות יותר פרטים. אני מגיע למרחק בו אנחנו מסתכלים אחד לשנייה בעיניים ואז בום!! היא פוצחת בגאלופ מהיר ונעלמת בסבך.

"וואו זה ממש מגניב! זו הפעם הראשונה שאני רואה ארנבת בחלקת היער הזו..", המחשבה עולה בראשי. "מה עוד כבר יכול לקרות?"

אני ממשיך בשביל ומזהה לאורך כל הדרך עקבות ברורות של איילים המופיעות כשקעים באדמה הרטובה, בין תכסית העלים. אני מגיע לשני בולי העץ החוצים את השביל. במקור, חשבתי שאם אבוא אל חלקת היער לבדי, אולי כדאי שאמצא מקום טוב לשבת לתצפת ולהקשיב לסביבה. "האם כדאי שאתמקם פה על הבולים או שאמשיך לאזור בו השביל יוצא אל הפארק, מקום בו ראיתי בעבר את האיילים?", אני חושב לעצמי.

אני מחליט להתיישב על בול העץ החוצה את השביל. בול העץ היה מקולף לחלוטין וספוג מים מהשלג של השבוע שעבר, כנראה שהוא מונח על הקרקע כבר כמה שנים...

אבל בנקודה מסוימת על הבול, מימין לשביל, יש חתיכת קליפה יבשה שנשארה מחוברת. אני בוחר לשבת עליה. כך הישבן שלי לא יירטב. האם כבר הזכרתי שבחוץ די קריר?

אני מתצפת בראייה רחבה ומקשיב בהקשבה רחבה לכל הכיוונים, מנסה לבנות תמונה של מה שקורה ביער. בכל פעם שאני קולט תנועה או שומע צליל אני ממקד את החושים, מזהה את המקור, וחוזר לראייה והקשבה רחבות.

הנקודה בה אני יושב פחות מוגנת מהרוח. "אולי זה לא המיקום הכי טוב לפגוש בו בע"ח..." אני חושב לעצמי, שעה שהרוח נושבת מכיוון גבי ולא להפך....

הזמן עובר וממשיך להחשיך אבל אני לא צריך לחכות יותר מדי עד להרפתקה הבאה...

אני מבחין בתנועה בסבך! בהמשך השביל בו צעדתי. אני חושב שזיהיתי שתי דמויות...

בין ענפי הסבך הערומים מתגלה לו אייל לבן-זנב, מתקדם בשביל לעברי באיטיות, משדר עסקים כרגיל. אני כמובן, קפאתי ולא הזזתי ריס.

אני חושב שאני מכיר את הזכר הזה. אני מזהה אותו לפי הקרניים שלו. פגשתי אותו כבר פעמיים. פעם אחת הייתה כשנהגתי בלילה לבית דודי, בה הוא הפתיע אותי כשחלף משמאלי בדהירה מהירה לכיוון ההפוך. פעם שנייה, כשטיילתי באותו שביל ויצאתי ממנו לפארק, הבחנתי בו מרחוק בתוך סבך העצים.

הוא ממשיך להתקדם, לוקח את העיקול בשביל לעברי ונעצר במרחק של כ-15 צעדים ממני. "למה אתה נעצר?", אני שואל בראשי.

פתאום האייל לא משדר עסקים כרגיל. הוא קולט משהו באפו. הוא קולט ריח אנושי קרוב. "אבל מאיפה הריח מגיע? אני לא מזהה שום אדם באזור", הוא בטח חושב לעצמו.

במשך דקות ארוכות הוא מרחרח במעלה הרוח לכיווני, מכוונן את אוזניו ומרים ומוריד את ראשו בניסיון לשפר את קליטת הריח והשמיעה.

הוא עושה כמה צעדים לעברי. כעת מפרידים ביננו עשרה צעדים ושניים- שלושה עצים. הוא ממשיך כהרגלו להיות דרוך ולנסות לנתח מה קורה פה...

הוא קולט אותי. אני רואה את זה בהבעת פניו. אבל הוא לא בורח. זה לא הגיוני, לפחות לא במרחק שמפריד ביננו.

למרות שמחשיך, אני מסוגל לראות היטב את עיניו ואת חוטם אפו שלא מפסיק לנוע. הסיבה היחידה שבגללה זה יכול להיות הגיוני היא שהוא לא מזהה אותי כאדם.

אני יושב על בול העץ עם רגליי משני צדדיו, כפות ידיי תחובות בין הירכיים, גבי מעט כפוף ואיני מניד עפעף מהרגע שהבחנתי בו.

"זה לא הגיוני. אני מריח אדם עשרה צעדים ממני אבל הוא לא מתנהג כמו אדם", האייל בטח אומר לעצמו וממשיך להיות בדריכות עליונה.

במשך דקות ארוכות של ראייה רחבה, מימד הראייה שלי משתנה, פרטי הנוף והאייל מקבלים צבעים אחרים ועומק. התנועות הרבה יותר עמוקות. אני מבחין בריצוד בראייה ושינויים בגוונים. כשאני חוזר לראייה רגילה הכל נראה כרגיל.

בדקות הארוכות האלה קורים מספר דברים. אני מנסה לשכנע את עצמי ואת האייל שאני חלק מהעץ, שהוא מוזמן להמשיך בשביל ולעבור לידי, אפילו לחכך את הקרניים שלו בי. אני מעביר לו במילים בלב ובדימויים שהוא לא צריך לחשוש, אני לא אפגע בו ואנחנו נוכל לשתף ביננו את הסגולות.

לעיתים נראה שהוא משתכנע ועושה צעד קדימה אך ברוב המקרים הוא נסוג לנקודה רחוקה יותר, אוסף מידע ומנסה להחליט מה לעשות.

בשלב מסוים, הוא מאגף אותי מימין ומתצפת משם במשך זמן מה.

הוא בוחן ובוחן, חושד יותר ויותר עד שלבסוף הוא מסתובב לאחור ומתקדם באיטיות בחזרה לשביל ממנו הוא בא.

הוא נעלם...

שמחתי על המפגש הקרוב ובמקביל התבאסתי שלא המשיך להתקדם אלי. רק עשרה צעדים הפרידו ביננו. לא לבשתי בגדי הסוואה ולא עשיתי הסוואת ריח. זה היה מדהים!

פתאום, אני שומע צלילי הקשה עמומים מהמקום בו הוא נעלם. אני מבחין בתנועות בסבך אך המרחק ומצב התאורה הקשו לזהות מה קורה שם. "הוא בטח מגרד את הקרניים בעצים או אוכל קליפה מהענפים", אני חושב לעצמי.

הצלילים מתעצמים כאילו הם מתקרבים בשביל לעברי, עד שלפתע אני מבחין באייל מתקדם לאחור כשהוא נלחם עם אייל נוסף, צעיר יותר!

הם עסוקים בעצמם, מבלי להביע חשש שמישהו מתצפת עליהם ממש מקרוב...

בדיוק באותה הנקודה בה עצר לראשונה האייל הבוגר, האייל הצעיר עוצר וקולט את הריח שלי. הוא מאוד דרוך. הוא בוחר לאגף אותי משמאל, דרך שביל פחות מרכזי ולהפתעתי, האייל הבוגר עוקב אחריו, למרות שכשהיה לבדו, הוא נמנע מהתקדמות בשביל הזה.

שניהם דרוכים. רואים את זה על הבעות הפנים שלהם. הם עושים צעד, מסתתרים מאחורי הגזעים וחושפים את פניהם לעברי, מריחים ומקשיבים, וחוזר חלילה. זה נראה כאילו שאנחנו ממש מסתכלים אחד לשני בלבן של העיניים.

הם כבר במרחק של תשעה צעדים ממני. הצעיר מאוד חושד ולא נותר לו אלא להתקדם בשביל. הוא חולף אותי מהצד השני של השביל ממנו הגעתי ופוצח בתנועה הקלאסית של המשחק 3,2,1 דג מלוח- הוא עושה צעד או שני צעדים, קופא ומביט לעברי לראות אם אני מגיב. הוא עושה זאת שלוש פעמים עד שהוא נעלם מאחורי גזע האלון העבה.

אני חוזר להביט על הבוגר בזמן שהוא חוצה, תוך כדי שאני מתקשה לשמור בתוכי את הגיחוך על הבעות הפנים של הצעיר בזמן שניסה אותי במשחק. הגיחוכים מתחילים להיות יותר מוחצנים ואני קולט את האייל הבוגר עם הבעות של "מה הוא עושה?!" לעברי.

אני ממש מזהה את הבעות הפנים שלו ומתקשה לשמור בבטן את הגיחוך, עד שהוא מחליט שהספיק לו מהמפגש הזה עם האנוש הלא כ"כ אנושי הזה, והוא מנתר לעבר הצעיר ושניהם נעלמים מעבר לסבך...

אחרי כמה דקות, כשכבר לא היה הרבה אור בשמיים, אני שומע שוב את הקשות הקרניים של השניים...

ההקשות פסקו. אני מחליט לא לחזור הביתה דרכם אלא ללכת מהכיוון השני כדי לא לשרוף את עצמי לפעמים הבאות שאבקר אותם.

אני קם ופתאום אני מרגיש שדי קר ושלא שמתי לב לזה בכל הריטואל שקרה פה...

אני ממשיך לפסוע בשביל, לוקח את הפנייה לעבר היציאה דרך הסבך ופתאום, צללית של ציפור חולפת ממש מול פני בעלטה, במשב כנפיים חרישי.

אני מזהה את הצללית של הציפור נוחתת על ענף. היא מזכירה צללית של שעיר או קוס.

צעד ועוד צעד לעברה, עד שאני מזהה את העיניים לחלקיק שנייה, ושוב, היא עפה בחרישיות ונעלמת.

"מהי משמעות המפגש הזה?", חשבתי לעצמי, שעה שאני יוצא מהיער עם חיוך גדול.

אני הולך בחזרה לבית דודי, מגלגל בראש את מה שעברתי בשעה האחרונה וחושב לעצמי על המילה 'חיבור' ומשמעותה...

עמרי