"הקורס הזה הוא תיבת אוצרות.
בזמן שהציר המרכזי נע סביב לימוד הכנת קשתות מסורתיות והוא ציר עמוק ביותר, הדבר בעל הערך הגדול ביותר עבורי הוא דווקא רוחב היריעה.
מצאתי בקורס שיח על מהות הפעולות שלנו מול הטבע, סך התוצאות והערכים במערכת היחסים העדינה הזאת.
מצאתי שם עבודה עם מגוון גדול של חומרים מהטבע תוך עבודת התבוננות עמוקה, נקיטת עמדה, עיבוד ורתימה למטרה ה״קטנה״, שהיא בניית הקשת, אל מול המטרה ה״גדולה״, שהיא עולם טוב יותר.
מצאתי בקורס שילוב מושלם של מחשבה ומעשה. מצאתי מגוון שיטות וכלי עבודה מרתקים ומצאתי חבורה של אנשים שכל הדברים האלה נוגעים גם בהם ומיד נוצר בינינו מכנה משותף רחב ועמוק. וכשכל העושר הזה מתרחש בטבע מגיע אושר גדול."

___

כפיר וקס, מחזור 2

"עוד לפני שהכנתי את הקשת הראשונה שלי ידעתי שזו תהיה אהבה ממבט ראשון, לצאת לשוטט לבחור את הענף הנכון, לגנן את היער (בכל זאת, הקורס השנתי של 'שומרי הגן'), במקרה הזה זה היה ענף של עץ ברוש שממש ישב וחתך לתוך הקליפה של ענף אחר, עד שהעץ 'דימם' שרף, וכמעט הרגשתי את אנחת הרווחה של הברוש כשנפרד מהענף המטריד לטובת הקשת שלי.

כשעמרי מצליח פתח את קורס הקשתות ידעתי שאצטרף. וגם היה לי ברור שמעבר לידע הרב, ולשהייה הנעימה בחברה טובה ביער, אני גם אדבק ברצון לעשות את הכי טוב שאני מסוגלת. ואכן, עמרי מציב סטנדרטים גבוהים של רכישת מיומנויות ובעיקר בתשומת לב לפרטים הקטנים. החלק הכי טוב בקורס הקשתות שזו עבודה שמתחילים אותה ומתמכרים אליה, עד הרגע שנדמה כי היא לא תסתיים לעולם. להכין קשת זו עבודה מדיטטיבית: D-bow, קשת שעשויה ממקטע של גזע עץ ברוש (הפעם לא ענף), חתיכת גזע עץ טרי וריחני שגורלו היה להתפחם באחד מתנורי ההסקה של צפון הארץ, ובמקום זאת, בעבודה ממושכת, השיל שכבות על גבי שכבות של חומר, עד לרגע שנדמה והקשת מתחילה להתכופף.

ואז, מתחיל תהליך ממושך של כיוונון, טילרינג, שהמשמעות שלו היא שמירה על הכוח הקפיצי האצור בתכונות העץ, עד שמגיעים למצב שהקשת מתכופפת באופן מאוזן בכל כנף בנפרד, ובכל כנף ביחס לעצמה, מה שיאפשר שילוח מדויק של החץ. כן, כמה מחברי לקורס, דיקקו את הגזע בכמה שעות של מכות גרזן, ותוך כמה שעות עבודה הגיעו לחתיכת עץ מתמסרת ומשתפת פעולה, אבל ליידי כמוני, הבינה ששימוש בגרזן תהיה הדרך המהירה ביותר לחרב את הקשת המתהווה, לערמת שבבים, ועברתי במהרה לשימוש בכלי המופלא המכונה 'סכין משיכה', מה שהפך גם את העבודה למתמשכת, עם תופעת לוואי נעימה של חיזוק שרירי הכתף והזרוע. עבודה בקצב שלי, שזה אומר לעבוד קצת, ולהקשיב לציפורים קצת, וביחד עם דחיפת עידוד מ'חופשת הקורונה', הגעתי לבסוף לישורת האחרונה, הנקודה שבה העבודה מספיק טובה ומספיק מאוזנת, ומכאן רק ניתן רק להמשיך ולהרוס, הקשת מתכופפת והמיתר מתוח. זה הזמן לעצור. כמו שאמר עמרי בצדק: 'מורה טוב צריך להגיד לתלמיד מתי די'. עכשיו רק נותר לי לירות כמה מאות חיצים כדי שאוכל להכריז על הקשת כקשת ראויה.

עמרי פותח בימים אלה את ההרשמה לקורסים החדשים, למשוגעים חיוביים בלבד."

___

ענת פלד-רוזן, מחזור 1