מעשה ב"נוצה חומה"...

או: איך הגעתי לעשות את מה שאני עושה כיום

כאן, בדיוק בנקודה שמופיעה בתמונה למעלה, על הר מושלג בצפון מזרח אמריקה, התעוררתי ביום הולדתי ה-28 והבנתי שאני צריך לחזור לארץ ולפתח את תחום הקשתוּת הקדומה...

פתחתי את עיני, שהציצו מבעד לפתח השק"ש, בחוץ 12- מעלות צלזיוס, ומיד עלתה בראשי התמונה: "אני חוזר לארץ ומקים עסק בוטיק לקשתוּת."

מיד לאחר שהתמונה עלתה בראשי, אמרתי לעצמי: "תגיד לי, השתגעת?! אתה בתחילת המסע שתכננת, התכוננת ופינטזת עליו במשך 10 שנים... שנה ראשונה של התנסות בחיים בשטח לאורך ארבע עונות השנה עם ציוד מודרני ושנה שנייה של התנסות עם ציוד פרימיטיבי, הוצאת רישיון ציד לקשת והתקיימות רק ממה שאני אשיג בכוחות עצמי."

אבל שום דבר לא עזר. כל יום שעבר היה מוצף במחשבות ורעיונות לגבי התמונה החדשה. שאלתי את עצמי האם זו לא הסחת דעת שאני יוצר בגלל הבידוד והתנאים. אבל זה לא היה בגלל זה...

המצב כל כך החריף עד שהיה לי קשה להירדם בלילה בגלל שעלו בראשי מלא רעיונות לעיסוק החדש והייתי מתהפך וכותב את הכל ביומן, לפרטי פרטים.

כעבור שבוע אמרתי לעצמי שאני נותן לעצמי עוד שבוע לפני שאני לוקח החלטה לכאן או לשם.

הפור נפל בתום השבוע הנוסף והתחלתי את דרכי ההדרגתית חזרה ארצה.

מאז, עברה יותר משנה. שאלתי את עצמי פעמים רבות האם ההחלטה הזו הייתה נכונה? האם ההחמצה של הגשמת החלום הגדול איננה טעות?

כיום, אני יודע לומר שזו הייתה ההחלטה הנכונה. בעצם, לא הייתה אופציה אחרת.

כשאני רואה כמה הד נוצר דרך העיסוק שלי והאומנות שאני יוצר, בין אם בקורסים השנתיים שאני מעביר, בהדרכות במסגרת ארגון שומרי הגן, במדיה, או לאנשים מזדמנים וחברים שנחשפים, אני מבין שזו הייתה ההחלטה הנכונה. אני מרגיש שאני שגריר של המיומנות הזו בארץ, יחד עם עוד כמה חברים לתחום.

במובן עמוק יותר, אני מרגיש שכוח מסוים מצא אותי מתאים וקשר אותי למיומנות הזו. ולא סתם. המיומנות הזו, כמו המון דברים אחרים, היא אמצעי. אמצעי חיבור פיזי ורוחי לעצמנו, למורשת שלנו ולעולם הטבע.

אני חווה סיפוק רב כשאני רואה ילד צעיר אוחז באחת מהקשתות או החיצים שהכנתי כשעל פניו הבעת פליאה... זה אחד הדברים המענגים ביותר, עצם הידיעה שהרגע הזה, שבעוד שנייה עשוי להישכח מראשו, הוא כמו זרע הנשתל באדמה לחה ומדושנת היטב, העשוי לנבוט ולהצמיח עץ יפיפה...

הדבר נכון גם למבוגרים...

הזכות שה'משרד' שלי נמצא ביער ואני מלמד נשים וגברים את רזי מיומנות הכנת הקשת והחץ. הזכות שהעיסוק שלי לא רק ממלא ומספק אותי, אלא גם ממלא ומספק את המשתתפים בקורס. ומעניק להם הרבה יותר מ'ידע' איך להכין קשת וחץ.

אני טוען שמה שאני עושה בקורסים זה בעצם ריפוי דרך היצירה בחומרים טבעיים במרחב טבעי, חיבור למקום מאוד בסיסי שאיבדנו כקולקטיב ולאט לאט חוזר אלינו.

כמובן שלעיסוק הממוקד בקשתוּת יש את הסגולות שלו... הקשת והחץ טבועים בדי אן איי של כל אחת ואחד מאיתנו והם אלמנטיים פיזיים ורוחיים עוצמתיים כמעט בכל חברה שהתקיימה בהיסטוריה האנושית...

זה לא קל להדריך בתור מורה הדורש טוטאליות, רצינות והתמסרות. מצד אחד זה מאוד מספק כשחלק מתלמידיך נדבקו לגמרי והם לא מפסיקים להכין קשתות וחיצים, להתנסות בעיצובים ובחומרים חדשים. מצד שני, תמיד יש את אלה שלא. בהתחלה הייתי מתבאס על אותם אנשים והייתי מאוד ביקורתי כלפי עצמי עקב 'חוסר' היכולת שלי לסחוף אותם. היום אני יודע לומר שלכל אחת ואחד יש את הדרך הייחודית שלהם ואסור שהזמן או הרצונות שלי יפגעו בתהליך ההתפתחות האישי שלהם. כל מי שמגיע מגיע כי הוא צריך לקבל משהו מההתנסות הזו.

לא פעם אני אומר שהמרוויח הגדול מהקורסים שאני מעביר הוא אני. התהליך שהמשתתפים עוברים ממלא אותי בהשראה להמשיך את תהליך החקר שלי בקשתות הקדומה בפרט ובעולם המיומנויות הקדומות בכלל. ובתמורה, אני ממשיך להפיץ הלאה את רשמי התנסותי. כמו הרבה דברים בחיים, מדובר בתהליך מעגלי ומחזורי.

החשיפה של המיומנות בארץ, בשילוב עם הקורסים השונים שאני וחברי מעבירים, יוצרים לאט לאט קהילה המתכנסת סביב התחום הייחודי הזה שנקרא קשתוּת קדומה. כמה עומק ורוחב קיימים בו... אלפי שנים בהם הכלי המרשים הזה התעצב והתפתח על ידי תרבויות שונות במקומות שונים בעולם. תוך התאמה לשימוש ולתנאי הסביבה הייחודיים. המותאם שורד, אבולוציה במיטבה...

אני גאה להיות חלק מהמורשת הזו.

עמרי